יום רביעי, 26 במאי 2021

פרשת בהעלותך

 "על פי ה' יסעו בני ישראל ועל פי ה' יחנו..." (במדבר ט יח)

נוסעות במסע חיינו, נושאות איתנו אלפי שנות מסע – וכולן על פי ה'. אם רק נקשיב היטב, נשמע את פיו הדובר אלינו, מהר מירון, מהר הבית, מהר סיני. אשא עיניי אל ההרים – מאין יבוא עזרי. ה' רוצה להעלות את נרותינו, אלו נשמותינו, רוצה שנזכה להאיר לעולם כולו באור האמונה, נממש את הייעוד של "אור לגויים". הסבל שאנחנו עוברים בתקופה הכל כך לא פשוטה הזו מיועד לכתוש את הזיתים כדי שיוציאו שמנם... מ"ה קדושי מירון, בגימטריה לב אחד, בגימטריה גאולה. ה' אומר: בניי, אני רוצה לגאול אתכם, רק תהיו בלב אחד,תתאחדו. ואין כמו צרות שמאחדות אותנו... ולכן הן מגיעות עכשיו בצרורות... הפסוק המדבר על הגאולה אומר: בעיתה אחישנה, אם לא זכו – בעיתה, ואם זכו – אחישנה. וחברתי כרמלה הייתה אומרת תמיד בבדיחות: בעיטה – אחישנה... וזה אכן מה שקורה איתנו.

"טל אורות טלך" – ואם לא – אז טילים. "שמע ישראל" ואם לא – אז ישמעאל קם עלינו. האם זה מקרה שדווקא בשבוע בו רוצים להקים ממשלה ללא ה', ה' ישמור, מתעוררות מהומות מתוך לבו של העולם, הר הבית?

אמר רבי יוחנן: דור שבן דוד בא בו... צרות רבות וגזירות קשות מתחדשות. עד שהראשונה פקודה – שנייה ממהרת לבוא. (סנהדרין צז). חכמינו לא ממש השתוקקו להיות בדור הזה... אבל מאחר שאנחנו כבר כאן, מה עלינו לעשות? כמובן שצריך להתחזק בתפילה על עם ישראל, ממש יקירה, לתגבר תפילות, להרבות בתהילים שיכריתו טילים, ולהתחזק בקדושה, כי השמירה מוסרת כשהיא מדרדרת: "וראה בך ערוות דבר ושב מאחוריך" – התכשרי רק במכשיר כשר... וקבלי על עצמך צניעות אמיתית, כמו של אמותינו הצדיקות, ובעיקר, "בזכות נשים צדקניות" – הצדיקי את דרכו של ה' איתך. הוא יודע מה הוא עושה, הופך הכל כדי שיתקיים: "קומי צאי מתוך ההפיכה... והוא יחמול עלייך חמלה".

ההפטרה המרוממת של הפרשה מספרת לנו מה יקרה כשניפטר מהצרות... : "רני ושמחי בת ציון כי הנני בא ושכנתי בתוכך נאם ה'" (זכריה ב יד). אומר הצוארי שלל בפירוש מרגש: "חכמינו אמרו: "אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה". על ידי שמחה של מצווה, האופפת את כל הגוף ונותנת בו חיות, מזדכך הגוף ומתרומם ונעשה ראוי להשראת השכינה. לפיכך אומר ה' יתברך: "רני ושמחי בת ציון" – התכונני ברינה ובשמחה – "כי הנני בא ושכנתי בתוכך" – כי מבקש אני להשרות את שכינתי בתוכך, ועלייך לעשות עצמך ראויה לכך על ידי שמחה".

ואת אומרת לעצמך: איך אפשר לשמוח, למי יש כוח? וממשיכה ההפטרה ומבטחת: "כי הנני מביא את עבדי צמח" (ג ח), ומסביר המלבי"ם  שהמשיח נקרא בשם צמח, כי למרות שנדמה לנו כאילו כבר נכרת כל נצר ממלכות בית דוד, השורש עודנו חי וקיים, רק שנסתר מעינינו, וכשיגיע הזמן יצמח ויתגלה לעיני כל, בדומה לשורש של צמח הטמון באדמה זמן רב, ורק בהגיע העת המתאימה הוא צומח, עד שמוציא אילן גדול נושא פרי. משיח ישנו ונמצא, ויתגלה בעת שיעלה רצון מלפני ה' יתברך.

זכרי, חביבה, חבלי משיח הם ממש כחבלי לידה, בסוף הכאב מצפה לנו שמחה גדולה, עולם חדש יוולד, טהור ונקי. ונזכה ונראה בהתממשות הבטחות תורתנו הקדושה, שאותה קיבלנו כשהיינו באחדות: "ויחן שם ישראל" אומר רש"י: כאיש אחד בלב אחד.

סיפרה לי רבקה ידידתי: היא יושבת עם נכדה בן השנתיים, מלמדת אותו להגיד: תורה ציווה לנו משה, מורשה קהילת יעקב. לאביו של הקטנצ'יק קוראים יעקב. הוא חוזר אחריה מילה במילה, היא אומרת "מורשה" והוא חוזר בקולו הילדותי. "קהילת" – והוא "קהילת". היא אומרת: "יעקב" והוא אומר "אבא"...

וכשנאמין מעומק הלב שכל מסעותינו וחניותינו הם על פי ה', אנחנו חוסות בצילו ונישאות על כפיו, נסיר כל דאגה - כי יש מי שדואג לנו. ממש כאותו תינוק שנוסע עם אימו, היא באשדוד, באשקלון, בשדרות – אבל הוא אך ורק בחיקה.

יהי רצון שנזכה ל"ישקני מנשיקות פיהו" – לגאולה שלמה ברחמים בקרוב ממש – אמן.

סיפורי אמונה

מגלגלים זכות

סיפרה בת שבע בשיעור בקטמון: תשמעו איזו השגחה. יצאתי להליכה לפנות ערב. הגעתי לתלפיות, מתכוונת לעבור את מעבר החצייה, ומשום מה מחליטה שלא אעבור כאן, אלא במעבר הבא. עומדת בכביש הסואן ומחכה שנהג יואיל בטובו לעצור לי, והנה מתגלגלת לכיווני עגלת תינוק, ואם לא הייתי שם לעצור אותה, היא הייתה מגיעה בשנייה לכביש... והנה מגיעים להם ההורים, שכלל לא הרגישו שהעגלה יצאה מרשותם, ושלוש נשים שעמדו שם קראו להם: "היי, העגלה שלכם כמעט הגיעה לכביש, תגידו תודה רבה לאישה הזו שהצילה לכם את התינוק". הם פשוט לקחו אותה והלכו, לא אמרו דבר, כנראה כלל לא הבינו מה היה פה, ומאיזו סכנה הצלתי את תינוקם. אבל אני הרמתי עיני כלפי שמיא, והודיתי לבוראי על הזכות הגדולה שנפלה בחלקי, בסתם כך יום של חול, להציל נפש מישראל, איך הקב"ה גלגל את הזכות היישר אלי.

 

יום רביעי, 19 במאי 2021

פרשת נשא

 "יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחנך" (נשא ו כד)

ובעוד טעם החלב והדבש, הפחזניות והגביניות תחת לשוננו... יהי רצון שנזכור את הטעם הרוחני, ונזכה לדבר רק מילים מתוקות ומזינות. שמעתי פעם מהרב סופר שליט"א, שדיבר בפני הציבור על כך שאדם צריך להיות ביחסו עם הבריות מתוק מדבש ורך מחמאה, קפץ אחד השומעים ואמר: הרב, אם אהיה כך יאכלו אותי...

במוסאיוף בחג השבועות מרגישים גן עדן עלי אדמות. גדולי ישראל מגיעים, ומוסרים שיעורים כל כך יפים. הבאתי לנו כמה טעימות: הרב משה צדקה שליט"א, מדבר בשקט, רעיון אחד הצלחתי לשמוע בבירור, ושמחתי בו: כשעלה משה רבנו לשמים המלאכים שאלו: מה לילוד אישה בינינו, ולמה לא שאלו: מה לאדם בינינו? אלא שמשה רבנו היה כל כך עניו, עד שבוודאי היה אומר: אני? בן אדם? ונחנו מה – אני כלום. אבל לעובדה שהוא ילוד אישה הוא לא יכול היה להתכחש...

הרב אלבז שליט"א, מלך בגדוד, נכנס אל האהבה הגדולה שרוחש לו הקהל, ומוסר שיעור באווירה משפחתית. סיפר שכאשר עלה לתורה וקרא: "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" הוא בכה. ואמר: למה הדבר דומה, לאדם שמכים אותו, והוא קשור וחסר אונים, ובא מישהו ונלחם כדי לשחררו, ואח"כ מאמץ אותו לבן ונותן לו הכל – ומה הוא מבקש? רק שיזכור שהוא זה שהציל אותו. וסיפר על סבתו במרוקו, שהייתה אישה גדולה, היו לה מפעלים לאריגה ועוד עסקים, ובביתה היו שבעה חדרים להכנסת אורחים, שיבואו ויאכלו ויישנו כמה שהם רוצים. היא הייתה מפעל חסד מהלך. כשהגיעו הברברים לעשות פרעות ביהודים, היא התלבשה כמו מוסלמית, וצעדה עם ההמון המוסת, כדי להגיע אל בתה ולהציל אותה.

הרב אופיר מלכא שליט"א, חתנו, דיבר על המשך הפסוק: "לא יהיה לך אלוקים אחרים על פני", ואמר שבימינו אין עבודה זרה, אבל גם לחשוב שאדם מסוים הוא הישועה שלי, ואז להחניף לו, או להתאכזב ממנו,  זה סוג של עבודה זרה.

הרב לוגאסי שליט"א דיבר על הפסוק: "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלוקים – אין עוד מלבדו" – כמה צריך להפנים שה' הוא מסובב הסיבות. סיפר שבא אליו בחור שהיה בפגישות שידוכין, והכל התקלקל בגלל איזה משפט טיפשי שאמר. אמר לו הרב: לא בגלל המשפט הטיפשי התפוצץ השידוך, אלא כיוון שזה לא היה השידוך שלך – אמרת אותו... לא שאיחרתי בגלל האוטובוס, אלא כיוון שהייתי צריך לאחר, האוטובוס לא הגיע. לא שהפסדתי בגלל פלוני, אלא כיוון שהייתי צריך להפסיד ה' גלגל שאפגש איתו. על אמונה צריך להתאמן.

ובגלל שעם ישראל אמרו "נעשה ונשמע", שזהו מעשה על טבעי, ה' נתן לנו כח על טבעי להתמודד עם משימות קשות: לא תיקום ולא תיטור – מישהו הרס לך שידוך, ועכשיו באים לשאול עליו, אסור לך לנקום, ואפילו לא לנטור, אלא להגיד בלב נקי: הוא בחור מצויין...

עד כאן קצת טעימה לנשמה מתוך היכלי הקודש, אשרינו שזכינו לקבל תורה כה מתוקה, וה' יתברך, שנשא אותנו אליו על כנפי נשרים למעמד מתן תורה שנמשל לנישואין, נושא פניו אלינו בפרשה ונותן לנו את ברכת הכהנים.

סיפרתי לנשים בשיעור שבת על אדם שהיה כהן, והיו לו 25 ילדים... 13 בנות ו- 12 בנים. כל בנותיו חוץ מאחת נישאו לכהנים, וכך ממשפחה אחת היו עולים לברך 25 כהנים, והוא היה אומר שהתקיים בו הפסוק "כה תברכו" כפשוטו, כי "כה" בגימטריה 25. ואז קפצה גברת אסתר כהן שלנו ואמרה בהתרגשות: הוא מהמשפחה של בעלי...

ועוד מהרב סופר שליט"א שמעתי פירוש מיוחד: מהיכן לומדים שהכהנים צריכים לברך באהבה? כי כתוב: "כה תברכו את בני ישראל אמור להם" ואמור בספרדית פירושו אהבה...(וכל הלשונות הגיעו מלשון הקודש).

אומר בעל הטורים בפירוש מרגש: "כה תברכו" – להזכיר זכות ואני והנער נלכה עד כה. יהי רצון שה' יאר פניו אלינו – רש"י: יראה לנו פנים שוחקות, "ויחנך" – ייתן לנו חן, ויחוננו מאיתו מתנת חינם – משיח מבורך – אמן.

סיפורי אמונה

תרגיל התרנגולת

מוצאי שבת ב"יזדים", הרב יוסף שרגא שליט"א מוסר שיעור בהלכות שבת לפני ערבית. לפעמים, לקראת הסוף, הוא מספר על צדיקי העבר שהכיר באופן אישי. באחת השבתות קיבלנו סוכרייה ממש. הוא סיפר על הרב שלמה עבו זצ"ל, הרב המיתולוגי של תלמוד תורה "בני ציון",  שגדולי עולם התחנכו תחת ידו. מרן רבנו עובדיה יוסף זצ"ל, הרב יהודה צדקה זצ"ל ועוד הרבה. פעם הבטיח לאחד מתלמידיו שאם ילמד כמה דפי גמרא בעל פה – הוא ייתן לו תרנגולת. באותם ימי צנע תרנגולת הייתה רכוש של ממש, יקרת ערך, והתלמיד אכן שקד ולמד, ובא להבחן בבית הרב. לאחר שהצליח בבחינה אמר לו הרב: עכשיו תקבל את התרנגולת, ועלה על כסא להוריד משהו מארון המטבח. התלמיד התפלא, מה, מחזיקים תרנגולת בארון מטבח? אבל הרב הוציא חבילת סוכריות, שלף מתוכן אחת אדומה על מקל בצורה של תרנגולת... והוסיף עוד שתיים קטנות צהובות, ואמר לו: הנה תרנגולת וגם שני אפרוחים...

יצאתי אחרי ערבית אל השבוע החדש מחוייכת לגמרי ממתיקות הסיפור.

 

יום רביעי, 12 במאי 2021

פרשת במדבר

"גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא" (פרקי אבות ו ז)

אשרינו מה טוב חלקנו, מה יפה ירושתנו, כמה נעימה היא, כמה טעימה: "טעמו וראו כי טוב ה'", ובעוד אנחנו עסוקות במתכונים חינניים לקיים מצוות "דבש וחלב תחת לשונך"... נפגשתי בהסבר שנגע לליבי, שחלב מלשון חל על הלב, התורה מחוללת שינוי בליבו של האדם. ומאחר שביום מתן תורה נולדנו מחדש, הרי אנחנו כתינוקות שותי חלב... וחלב בגימטרייה ארבעים, כנגד ארבעים יום של יצירת הוולד.

סיפרה בת שבע: לפני חג השבועות הגיעה אלי קרובת משפחה לביקור. כיבדתי אותה בכוס קפה ועוגת גבינה, היא טעמה ואמרה: איזו עוגה מהממת, את חייבת לתת לי את המתכון.  הוציאה דף ועט, אמרתי לה: את רושמת? תעלי על קו 18, תיסעי שבע תחנות, תרדי ליד אנג'ל, מקרר ראשון משמאל...

אומר בעל ספר התודעה: למה נמשלה התורה לדבש וחלב? שניהם רומזים על כוחה, שכל מי שעוסק בה יוצא מטומאתו ונטהר. הדבורה היא שרץ טמא, והדבש שהיא עושה – טהור, ואף החלב תחילתו דם שהוא אסור, וממנו נעשה חלב שהוא מותר.

שבועות הוא יום פטירתו של דוד המלך, ושל הבעש"ט זיע"א. מעניין הקשר בין שניהם. גם בכל מוצאי שבת הם מתחברים, אני נוהגת להדליק נרות לשניהם, ולספר בסעודת מלווה מלכה של דוד המלך סיפור על הבעש"ט. וגם בסיפור חייהם יש דמיון. את שניהם החביא ה' בצל כנפיו עד שהתגלו, ועד אז היו מבוזים ומנודים. הברכה שרויה בדבר הסמוי מן העין, ורק ה' לבדו מכיר את הלבבות. וכשם שדוד המלך השאיר לנו ספר שירה שמסייע לנו לדבוק בה', כך השאיר הבעש"ט אחריו מעשיות שגורמות להתפעמות וחיזוק האמונה. נספר בקצרה אחת, שנקשרת למסר של חג השבועות, לחסד שעולה ממגילת רות. סיפור חלבי...

הבעש"ט הלך בשוק יום אחד, וראה אדם פשוט נושא ערימת עצים. בעיניו הרוחניות ראה עמוד של אש שעולה מראשו אל השמים. שאל עליו ואמרו לו בביטול: אה, זה הירשל ציג (עז ביידיש). עקב אחריו. וכשנכנס הירשל לבקתתו העלובה, נכנס אחריו, התיישב וביקש לשמוע ממנו מה מעשיו. ניסה הירשל להתחמק, באומרו שאין שום דבר מיוחד בעניינו, אבל הבעש"ט לא הירפה. לבסוף סיפר לו האיש, שאשתו נפטרה לא מזמן, והייתה נוהגת לגדל עיזים ולתת את החלב לילדים חולים. לאחר מותה, נגלתה אליו בחלום לבושה בלבן וזוהרת, ואמרה לו שבעולם העליון מתייחסים אליה בכבוד מלכים, והדברים היחידים שנחשבים שם הם תורה וגמילות חסדים. וביקשה ממנו שמאחר ששניהם יודעים שתורה אין בו, שימשיך את מפעל החסד שלה, וכך הוא עושה. מתפרנס מכריתת עצים ומכירתם, ואת החלב נותן לחולים. הבעש"ט שמע והתפעל מאד (לא בכל יום רואים אדם ששומע כך לאשתו...) ושלח אליו אחד מתלמידיו שלמד איתו חמש שנים, והירשל ציג הפך לצדיק בן תורה, אחד מצדיקיו הנסתרים של הבעש"ט.

הבעש"ט היה רואה בכל יהודי את האור האלוקי הנמצא בו, וחושף אותו. הוא היה אומר שכל יהודי הוא סולם שרגליו מוצבות ארצה וראשו מגיע השמימה. ובמשפט אחד קצר, באומרו שכל עוד הקב"ה חי, אין לנו מה לדאוג – מחה את כל הדאגות.

יהי רצון שזכותו של דוד המלך, וזכות כל הצדיקים, תגן עלינו ועל כל עם ישראל, שנזכה לקבל את התורה באהבה, ולחיות איתה בשלום ובאחווה עד ביאת משיח צדקנו, מתוק מדבש וטהור כחלב.

סיפורי אמונה

תהילים ותהילות

בדרכי למוסאיוף אני פוגשת את אביבה, אישה חביבה ועצובה. היא חיה בגפה שנים רבות, יש לה שני בנים גדולים, וחייה מתנהלים עם החסר הגדול הזה, תמיד נסוכה על פניה הבעת קושי. הפעם היא נראית לי שונה, שמחה, ואני שואלת לשלומה – אולי יש איזה אופק של שידוך? והיא מספרת לי שנולד לה נכד ראשון, במזל טוב. ואומרת: תקשיבי איזה סיפור. הבן שלי ורעייתו לא נפקדו במשך מספר שנים. ואני, בנוסף לתפילותיי, נהגתי לתת לאישה צדיקה שאני מכירה סכומי כסף לצדקה, כדי שתקרא תהילים לישועת בני. והנה, אכן הם נפקדו, והלכתי לבשר לה את הבשורה המשמחת כל כך, והיא אמרה: תאמרי להם שיקראו לו דוד... הודעתי לה שאין מצב שאומר להם איך לקרוא לילד שלהם, ובכלל, מי אומר שזה בן? טוב, בשעה טובה נולד הנכד, ובברית המילה, כשהמוהל מכריז: ויקרא שמו בישראל – לתדהמתי אני שומעת את בני אומר: דוד.

ברכתי אותה שזכות דוד המלך תמשיך ללוות את הילד הזה, שיזכה לגדול לשבח ולתהילה.

איש עם כתר

בשבת בסיום התפילה בבית הכנסת היזדים סיפרה לי שושנה את הסיפור המדהים הבא: בשכונה התגורר אדם מבוגר, שהיה יהודי פשוט. לא למד תורה בכלל, אבל כן התפלל, ובעיקר הרבה באמירת תהילים. הוא הלך לעולמו לפני זמן קצר, ונגלה לבנו בחלום וסיפר לו: "עליתי לבית דין של מעלה. היו שם מאזניים ענקיים ושם שקלו את המצוות שלי למול העברות. כף העברות הייתה מלאה עד גדותיה... ובכף המצוות כמות קטנה מאד. התחלתי לרעוד, חושש ממה שהולך להיות איתי, ואז הגיע בריצה איש עם כתר וגלימה, וצעק: לא לנגוע בו, הוא קרא את התהילים שלי..."

 

יום חמישי, 6 במאי 2021

עזה כמוות אהבה

 

בערב ל"ג בעומר, פוגשת בהדלקה השכונתית את מלכה שכנתי, ואומרת לה: השלהבות הן ההשתלהבות של האהבה, מתפרצת בעוז ותעצומות אחרי תקופת האבל על תלמידי רבי עקיבא – והנה כולם יחדיו עכשיו, באהבה ואחווה ורעות, רוקדים  ושרים: "ואמרתם כה לחי" – איי, איך הפך מחולנו למספד.

לקראת שבת, קוראת שיר השירים, אל מול עיניי קופץ הפסוק: "שימני כחותם על לבך... כי עזה כמוות אהבה, קשה כשאול קנאה, רשפיה רשפי אש שלהבת י-ה" (פרק ח). ואני אומרת לליבי: פרשת אמור, מה אומר לנשים מחר בשיעור במוסאיוף? אנא ה', האר את עיניי ותן בפי מילים נכונות. ואמרתי לנשים העצובות שהתכנסו: "אם ראית דור שצרות רבות באות עליו כנהר – חכה לו", והצרות הרבות האלו אכן באו כנהר אדם, וזוהי גם הגימטרייה של מ"ה הקדושים שנספו על ההר: "אתם קרויים אדם".

ואמרתי להן: אשרינו שאנחנו מאמינות, אחרת לאן היינו מוליכות את הכאב? הכאב הגיע מהאב, וכשאב סוטר לבנו בוודאי רצונו שהבן יבין על מה ולמה. ואת הסטירה קיבלנו כולנו, והכאב מקרב אותנו זה לזה, ואנחנו מרימים עיניים דומעות כלפי שמיא ואומרים: מה ה' אלוקיך דורש מעימך? שנהיה בני אדם, שנפסיק לרמוס אחד את השני. חטאנו, עווינו, פשענו.

ולא ניתן להתעלם מהתזמון השמימי, סמוך ונראה לפרשת אחרי מות בני אהרון. גם כאן, האסון התרחש ברגעי השיא של ההילולה, מייד לאחר מעמד חצות של קבלת עול מלכות שמיים, ממש כמיתת נדב ואביהו בעיצומה של השמחה הגדולה של חנוכת המשכן.

ומצאתי במדרש תנחומא, בפרשת שמיני, קטע נוגע ללב, ונוגע כל כך לענייננו: "אין השמחה ממתנת לאדם. לא כל מי ששמח היום שמח למחר, ולא כל מי שמצר היום מצר למחר. רצונך לידע, שהרי שמחתו של הקב"ה לא המתינה. אימתי? כשברא הקב"ה את עולמו, הייתה שמחה גדולה לפניו, שנאמר: "יהי כבוד ה' לעולם, ישמח ה' במעשיו" וכן הוא אומר: "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד", ללמדך שהיה הקב"ה מתגאה ומשתבח במעשיו מאד. וצווה לאדם הראשון מצווה קלה ולא קיימה, מייד נתן לו אפופסין (גזר דין) שנאמר: "כי עפר אתה ואל עפר תשוב", וכביכול לא המתין בשמחתו, ואמר: לא בראתי הכל אלא בשביל אדם, ועכשיו הוא מת, מה הנאה יש לי. ומה הקב"ה לא המתין בשמחתו, בני אדם על אחת כמה וכמה". וממשיך המדרש ונותן דוגמאות איך השמחה לא ממתנת. מאברהם אבינו שעד שגידל את בנו נאמר לו: קח את בנך את יחידך והעלהו, וקבר את שרה אשתו וקפצה עליו זקנה. ומיצחק שהזדקן וכהו עיניו, ומיעקב שראה סולם ומלאכי ה' עולים ויורדים בו, ולבסוף העשיר והוליד בנים וניצל מעשיו – ולא המתין בשמחתו, אלא באה לו צרת דינה וצרת יוסף, ויהושע כמה שמח כשכבש את הארץ, ומת בלא בנים, ועלי הכהן שהיה מלך גדול וכהן גדול ואב בית דין, ובסוף נשבה ארון ה' ונפל, ונשברה מפרקתו, ומתו שני בניו ו"מה עלי הצדיק כך, הרשעים על אחת כמה וכמה". ומסיים המדרש באלישבע בת עמינדב אשתו של אהרון, שלא מצאנו כמוה שראתה שמחות לרוב, בעלה כהן גדול ונביא, ומשה אחי בעלה מלך ונביא, ובניה סגני כהונה, ואחיה נחשון ראש לכל נשיאי ישראל, ולא המתינה בשמחתה, אלא נכנסו בניה להקריב קורבן, ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם.

ומסיים המדרש בסיפור, שהעצב שבו הוא ממש מעין העצב שלנו: מסופר על אחד מגדולי בבל, שביום חתונת בנו שלח אותו להביא חבית יין מן העלייה, הכישו נחש בין החביות ומת. אביו חיכה, וכשראה שהוא מתעכב עלה לבדוק מה קורה איתו, ומצא אותו מוטל מת. מה עשה אותו חסיד? המתין עד שסיימו האורחים לאכול ולשתות, ואז אמר להם: לא לברך ברכת חתנים באתם על בני. בואו וברכו עליו ברכת אבלים. לא להכניס בני לחופה באתם, בואו והכניסו אותו לקבורה. ועל כך אמר שלמה המלך: "לשחוק אמרתי מהולל, ולשמחה מה זו עושה".

אם לקב"ה השמחה לא נמשכה – מה נגיד אנחנו? ואהרון הכהן מלמד אותנו: "וידום אהרון" – לא להתריס כלפי שמיא, חלילה. לקבל את הדין באהבה. העולם הזה קרוי "נווה התלאות"...ומי לנו כרבי עקיבא, שעבר אסון במימדים בלתי נתפסים, ולא נשבר, והמשיך, והקים שוב עולה של תורה. מאיפה שאב רבי עקיבא כוחות מופלאים כאלו? ברגעים הקשים ביותר, בהם כולם ממררים בבכי, הוא תמיד מצליח לראות את הפן החיובי – ולחייך. מספרת לנו הגמרא על כמה מקרים כאלו. כשהולך עם חכמים בדרך, ושמעו קול המונה של רומי "התחילו בוכין ורבי עקיבא מצחק... אמרו לו: הללו מקטרים לעבודת כוכבים יושבין בטח והשקט, ואנו – בית אלוקינו שרוף באש, ולא נבכה? אמר להן: לכך אני מצחק. ומה לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה". וכשראו שועל יוצא מבית קודש הקודשים התחילו החכמים לבכות, ורבי עקיבא מצחק... אמרו לו: "מקום שכתוב בו 'הזר הקרב יומת' ועכשיו שועלי הילכו בו, ולא נבכה?" אמר להם שלכן הוא מצחק, כי מאחר שהתקיימה נבואתו של אוריה על החורבן, בוודאי תתקיים גם נבואת זכריה על הבניין.

איך מצליח רבי עקיבא, גם ברגעים הקשים והמייסרים ביותר, כשכולם בוכים, למצוא את תעצומות הנפש ולחייך? זוהי גישתו לחיים. כשראה רבן גמליאל את ספינה טובעת, הצטער על רבי עקיבא שהיה בתוכה ובוודאי טבע, אך לא, הנה הוא בא לפניו, ושאל אותו: איך ניצלת? וסיפר לו רבי עקיבא שדף של ספינה הזדמן לו, וכל גל וגל שבא עליו נענע לו בראשו.

זה המסר: ספינת חיינו שטה במים סוערים, גלים גבוהים, התמודדויות וקשיים מבקשים להטביע אותה, והחכם פשוט מוריד את ראשו ונותן לגל לעבור, וכשהתקופה הקשה חולפת הוא מרים את הראש וממשיך הלאה.

אנחנו מרכינות ראש, מקבלות את התוכחת הקשה. מי יודע איזו גזירה נוראה על כולנו ביטלו הצדיקים שנספו. סיפרה לי מכרה, שלאחד הנספים קראו שמעון, והוא היה ילד של תפילות אצל רשב"י. עכשיו הוא אסף את נשמתם והם  שרויים במחיצתו, באהבתו שהייתה עזה כמוות. בסיומם של ל"ב ימי עומר קיבלנו מכה ישר ללב, מכת חשמל להעיר לבבות נרדמים.

אמרתי לנשים בשיעור: בית ראשון שהתגלה עוונם של ישראל, שלוש עברות הידועות, חזרו אחרי שבעים שנה מהגלות. בית שני, שלא נתגלה עוונם, הגלות עדיין מתקיימת, כבר כמעט אלפיים שנה. אבל הרי אומרים חכמינו שנחרב על שנאת חינם, אז כן התגלה העוון. מה העניין? ואחת הנשים אמרה: על שלא התגלה לנו, כל אחד בטוח שהוא צדיק, ושאין בו שנאת חינם.

ומה ה' יתברך מבקש מאיתנו, אלא שנאהב זה את זה ונכבד זה את זה, ורבי שמעון מתמצת: אנן בחביבותא תליא מילתא.

וה' ישלח תנחומים ללבבות עגומים, קרוב ה' לשבורי לב, וירפא אותנו באהבתו. אהבה בגימטרייה 13, כמניין מידות רחמים, ונזכור ונתנחם: "כי את אשר יאהב ה' יוכיח, וכאב את בן ירצה". (משלי ג יב) – לאחר הצער הוא ירצה לרצותנו, וישלח לנו את משיח צדקנו, ובו ננוחם – אמן.

 

   

פרשת מטות – מסעי

  "אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים..." (במדבר לג א) פרשת מסעי מונה את המסעות שעברנו עם ה' ומשה במדבר. חכמינו מרבי...