"על פי ה' יסעו בני ישראל ועל פי ה' יחנו..." (במדבר ט יח)
נוסעות במסע חיינו, נושאות איתנו אלפי שנות מסע – וכולן על פי ה'. אם רק נקשיב היטב, נשמע את פיו הדובר אלינו, מהר מירון, מהר הבית, מהר סיני. אשא עיניי אל ההרים – מאין יבוא עזרי. ה' רוצה להעלות את נרותינו, אלו נשמותינו, רוצה שנזכה להאיר לעולם כולו באור האמונה, נממש את הייעוד של "אור לגויים". הסבל שאנחנו עוברים בתקופה הכל כך לא פשוטה הזו מיועד לכתוש את הזיתים כדי שיוציאו שמנם... מ"ה קדושי מירון, בגימטריה לב אחד, בגימטריה גאולה. ה' אומר: בניי, אני רוצה לגאול אתכם, רק תהיו בלב אחד,תתאחדו. ואין כמו צרות שמאחדות אותנו... ולכן הן מגיעות עכשיו בצרורות... הפסוק המדבר על הגאולה אומר: בעיתה אחישנה, אם לא זכו – בעיתה, ואם זכו – אחישנה. וחברתי כרמלה הייתה אומרת תמיד בבדיחות: בעיטה – אחישנה... וזה אכן מה שקורה איתנו.
"טל אורות טלך" – ואם לא – אז טילים. "שמע ישראל" ואם לא – אז ישמעאל קם עלינו. האם זה מקרה שדווקא בשבוע בו רוצים להקים ממשלה ללא ה', ה' ישמור, מתעוררות מהומות מתוך לבו של העולם, הר הבית?
אמר רבי יוחנן: דור שבן דוד בא בו... צרות רבות וגזירות קשות מתחדשות. עד שהראשונה פקודה – שנייה ממהרת לבוא. (סנהדרין צז). חכמינו לא ממש השתוקקו להיות בדור הזה... אבל מאחר שאנחנו כבר כאן, מה עלינו לעשות? כמובן שצריך להתחזק בתפילה על עם ישראל, ממש יקירה, לתגבר תפילות, להרבות בתהילים שיכריתו טילים, ולהתחזק בקדושה, כי השמירה מוסרת כשהיא מדרדרת: "וראה בך ערוות דבר ושב מאחוריך" – התכשרי רק במכשיר כשר... וקבלי על עצמך צניעות אמיתית, כמו של אמותינו הצדיקות, ובעיקר, "בזכות נשים צדקניות" – הצדיקי את דרכו של ה' איתך. הוא יודע מה הוא עושה, הופך הכל כדי שיתקיים: "קומי צאי מתוך ההפיכה... והוא יחמול עלייך חמלה".
ההפטרה המרוממת של הפרשה מספרת לנו מה יקרה כשניפטר מהצרות... : "רני ושמחי בת ציון כי הנני בא ושכנתי בתוכך נאם ה'" (זכריה ב יד). אומר הצוארי שלל בפירוש מרגש: "חכמינו אמרו: "אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה". על ידי שמחה של מצווה, האופפת את כל הגוף ונותנת בו חיות, מזדכך הגוף ומתרומם ונעשה ראוי להשראת השכינה. לפיכך אומר ה' יתברך: "רני ושמחי בת ציון" – התכונני ברינה ובשמחה – "כי הנני בא ושכנתי בתוכך" – כי מבקש אני להשרות את שכינתי בתוכך, ועלייך לעשות עצמך ראויה לכך על ידי שמחה".
ואת אומרת לעצמך: איך אפשר לשמוח, למי יש כוח? וממשיכה ההפטרה ומבטחת: "כי הנני מביא את עבדי צמח" (ג ח), ומסביר המלבי"ם שהמשיח נקרא בשם צמח, כי למרות שנדמה לנו כאילו כבר נכרת כל נצר ממלכות בית דוד, השורש עודנו חי וקיים, רק שנסתר מעינינו, וכשיגיע הזמן יצמח ויתגלה לעיני כל, בדומה לשורש של צמח הטמון באדמה זמן רב, ורק בהגיע העת המתאימה הוא צומח, עד שמוציא אילן גדול נושא פרי. משיח ישנו ונמצא, ויתגלה בעת שיעלה רצון מלפני ה' יתברך.
זכרי, חביבה, חבלי משיח הם ממש כחבלי לידה, בסוף הכאב מצפה לנו שמחה גדולה, עולם חדש יוולד, טהור ונקי. ונזכה ונראה בהתממשות הבטחות תורתנו הקדושה, שאותה קיבלנו כשהיינו באחדות: "ויחן שם ישראל" אומר רש"י: כאיש אחד בלב אחד.
סיפרה לי רבקה ידידתי: היא יושבת עם נכדה בן השנתיים, מלמדת אותו להגיד: תורה ציווה לנו משה, מורשה קהילת יעקב. לאביו של הקטנצ'יק קוראים יעקב. הוא חוזר אחריה מילה במילה, היא אומרת "מורשה" והוא חוזר בקולו הילדותי. "קהילת" – והוא "קהילת". היא אומרת: "יעקב" והוא אומר "אבא"...
וכשנאמין מעומק הלב שכל מסעותינו וחניותינו הם על פי ה', אנחנו חוסות בצילו ונישאות על כפיו, נסיר כל דאגה - כי יש מי שדואג לנו. ממש כאותו תינוק שנוסע עם אימו, היא באשדוד, באשקלון, בשדרות – אבל הוא אך ורק בחיקה.
יהי רצון שנזכה ל"ישקני מנשיקות פיהו" – לגאולה שלמה ברחמים בקרוב ממש – אמן.
סיפורי אמונה
מגלגלים זכות
סיפרה בת שבע בשיעור בקטמון: תשמעו איזו השגחה. יצאתי להליכה לפנות ערב. הגעתי לתלפיות, מתכוונת לעבור את מעבר החצייה, ומשום מה מחליטה שלא אעבור כאן, אלא במעבר הבא. עומדת בכביש הסואן ומחכה שנהג יואיל בטובו לעצור לי, והנה מתגלגלת לכיווני עגלת תינוק, ואם לא הייתי שם לעצור אותה, היא הייתה מגיעה בשנייה לכביש... והנה מגיעים להם ההורים, שכלל לא הרגישו שהעגלה יצאה מרשותם, ושלוש נשים שעמדו שם קראו להם: "היי, העגלה שלכם כמעט הגיעה לכביש, תגידו תודה רבה לאישה הזו שהצילה לכם את התינוק". הם פשוט לקחו אותה והלכו, לא אמרו דבר, כנראה כלל לא הבינו מה היה פה, ומאיזו סכנה הצלתי את תינוקם. אבל אני הרמתי עיני כלפי שמיא, והודיתי לבוראי על הזכות הגדולה שנפלה בחלקי, בסתם כך יום של חול, להציל נפש מישראל, איך הקב"ה גלגל את הזכות היישר אלי.
