עזה כמוות אהבה

 

בערב ל"ג בעומר, פוגשת בהדלקה השכונתית את מלכה שכנתי, ואומרת לה: השלהבות הן ההשתלהבות של האהבה, מתפרצת בעוז ותעצומות אחרי תקופת האבל על תלמידי רבי עקיבא – והנה כולם יחדיו עכשיו, באהבה ואחווה ורעות, רוקדים  ושרים: "ואמרתם כה לחי" – איי, איך הפך מחולנו למספד.

לקראת שבת, קוראת שיר השירים, אל מול עיניי קופץ הפסוק: "שימני כחותם על לבך... כי עזה כמוות אהבה, קשה כשאול קנאה, רשפיה רשפי אש שלהבת י-ה" (פרק ח). ואני אומרת לליבי: פרשת אמור, מה אומר לנשים מחר בשיעור במוסאיוף? אנא ה', האר את עיניי ותן בפי מילים נכונות. ואמרתי לנשים העצובות שהתכנסו: "אם ראית דור שצרות רבות באות עליו כנהר – חכה לו", והצרות הרבות האלו אכן באו כנהר אדם, וזוהי גם הגימטרייה של מ"ה הקדושים שנספו על ההר: "אתם קרויים אדם".

ואמרתי להן: אשרינו שאנחנו מאמינות, אחרת לאן היינו מוליכות את הכאב? הכאב הגיע מהאב, וכשאב סוטר לבנו בוודאי רצונו שהבן יבין על מה ולמה. ואת הסטירה קיבלנו כולנו, והכאב מקרב אותנו זה לזה, ואנחנו מרימים עיניים דומעות כלפי שמיא ואומרים: מה ה' אלוקיך דורש מעימך? שנהיה בני אדם, שנפסיק לרמוס אחד את השני. חטאנו, עווינו, פשענו.

ולא ניתן להתעלם מהתזמון השמימי, סמוך ונראה לפרשת אחרי מות בני אהרון. גם כאן, האסון התרחש ברגעי השיא של ההילולה, מייד לאחר מעמד חצות של קבלת עול מלכות שמיים, ממש כמיתת נדב ואביהו בעיצומה של השמחה הגדולה של חנוכת המשכן.

ומצאתי במדרש תנחומא, בפרשת שמיני, קטע נוגע ללב, ונוגע כל כך לענייננו: "אין השמחה ממתנת לאדם. לא כל מי ששמח היום שמח למחר, ולא כל מי שמצר היום מצר למחר. רצונך לידע, שהרי שמחתו של הקב"ה לא המתינה. אימתי? כשברא הקב"ה את עולמו, הייתה שמחה גדולה לפניו, שנאמר: "יהי כבוד ה' לעולם, ישמח ה' במעשיו" וכן הוא אומר: "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד", ללמדך שהיה הקב"ה מתגאה ומשתבח במעשיו מאד. וצווה לאדם הראשון מצווה קלה ולא קיימה, מייד נתן לו אפופסין (גזר דין) שנאמר: "כי עפר אתה ואל עפר תשוב", וכביכול לא המתין בשמחתו, ואמר: לא בראתי הכל אלא בשביל אדם, ועכשיו הוא מת, מה הנאה יש לי. ומה הקב"ה לא המתין בשמחתו, בני אדם על אחת כמה וכמה". וממשיך המדרש ונותן דוגמאות איך השמחה לא ממתנת. מאברהם אבינו שעד שגידל את בנו נאמר לו: קח את בנך את יחידך והעלהו, וקבר את שרה אשתו וקפצה עליו זקנה. ומיצחק שהזדקן וכהו עיניו, ומיעקב שראה סולם ומלאכי ה' עולים ויורדים בו, ולבסוף העשיר והוליד בנים וניצל מעשיו – ולא המתין בשמחתו, אלא באה לו צרת דינה וצרת יוסף, ויהושע כמה שמח כשכבש את הארץ, ומת בלא בנים, ועלי הכהן שהיה מלך גדול וכהן גדול ואב בית דין, ובסוף נשבה ארון ה' ונפל, ונשברה מפרקתו, ומתו שני בניו ו"מה עלי הצדיק כך, הרשעים על אחת כמה וכמה". ומסיים המדרש באלישבע בת עמינדב אשתו של אהרון, שלא מצאנו כמוה שראתה שמחות לרוב, בעלה כהן גדול ונביא, ומשה אחי בעלה מלך ונביא, ובניה סגני כהונה, ואחיה נחשון ראש לכל נשיאי ישראל, ולא המתינה בשמחתה, אלא נכנסו בניה להקריב קורבן, ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם.

ומסיים המדרש בסיפור, שהעצב שבו הוא ממש מעין העצב שלנו: מסופר על אחד מגדולי בבל, שביום חתונת בנו שלח אותו להביא חבית יין מן העלייה, הכישו נחש בין החביות ומת. אביו חיכה, וכשראה שהוא מתעכב עלה לבדוק מה קורה איתו, ומצא אותו מוטל מת. מה עשה אותו חסיד? המתין עד שסיימו האורחים לאכול ולשתות, ואז אמר להם: לא לברך ברכת חתנים באתם על בני. בואו וברכו עליו ברכת אבלים. לא להכניס בני לחופה באתם, בואו והכניסו אותו לקבורה. ועל כך אמר שלמה המלך: "לשחוק אמרתי מהולל, ולשמחה מה זו עושה".

אם לקב"ה השמחה לא נמשכה – מה נגיד אנחנו? ואהרון הכהן מלמד אותנו: "וידום אהרון" – לא להתריס כלפי שמיא, חלילה. לקבל את הדין באהבה. העולם הזה קרוי "נווה התלאות"...ומי לנו כרבי עקיבא, שעבר אסון במימדים בלתי נתפסים, ולא נשבר, והמשיך, והקים שוב עולה של תורה. מאיפה שאב רבי עקיבא כוחות מופלאים כאלו? ברגעים הקשים ביותר, בהם כולם ממררים בבכי, הוא תמיד מצליח לראות את הפן החיובי – ולחייך. מספרת לנו הגמרא על כמה מקרים כאלו. כשהולך עם חכמים בדרך, ושמעו קול המונה של רומי "התחילו בוכין ורבי עקיבא מצחק... אמרו לו: הללו מקטרים לעבודת כוכבים יושבין בטח והשקט, ואנו – בית אלוקינו שרוף באש, ולא נבכה? אמר להן: לכך אני מצחק. ומה לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה". וכשראו שועל יוצא מבית קודש הקודשים התחילו החכמים לבכות, ורבי עקיבא מצחק... אמרו לו: "מקום שכתוב בו 'הזר הקרב יומת' ועכשיו שועלי הילכו בו, ולא נבכה?" אמר להם שלכן הוא מצחק, כי מאחר שהתקיימה נבואתו של אוריה על החורבן, בוודאי תתקיים גם נבואת זכריה על הבניין.

איך מצליח רבי עקיבא, גם ברגעים הקשים והמייסרים ביותר, כשכולם בוכים, למצוא את תעצומות הנפש ולחייך? זוהי גישתו לחיים. כשראה רבן גמליאל את ספינה טובעת, הצטער על רבי עקיבא שהיה בתוכה ובוודאי טבע, אך לא, הנה הוא בא לפניו, ושאל אותו: איך ניצלת? וסיפר לו רבי עקיבא שדף של ספינה הזדמן לו, וכל גל וגל שבא עליו נענע לו בראשו.

זה המסר: ספינת חיינו שטה במים סוערים, גלים גבוהים, התמודדויות וקשיים מבקשים להטביע אותה, והחכם פשוט מוריד את ראשו ונותן לגל לעבור, וכשהתקופה הקשה חולפת הוא מרים את הראש וממשיך הלאה.

אנחנו מרכינות ראש, מקבלות את התוכחת הקשה. מי יודע איזו גזירה נוראה על כולנו ביטלו הצדיקים שנספו. סיפרה לי מכרה, שלאחד הנספים קראו שמעון, והוא היה ילד של תפילות אצל רשב"י. עכשיו הוא אסף את נשמתם והם  שרויים במחיצתו, באהבתו שהייתה עזה כמוות. בסיומם של ל"ב ימי עומר קיבלנו מכה ישר ללב, מכת חשמל להעיר לבבות נרדמים.

אמרתי לנשים בשיעור: בית ראשון שהתגלה עוונם של ישראל, שלוש עברות הידועות, חזרו אחרי שבעים שנה מהגלות. בית שני, שלא נתגלה עוונם, הגלות עדיין מתקיימת, כבר כמעט אלפיים שנה. אבל הרי אומרים חכמינו שנחרב על שנאת חינם, אז כן התגלה העוון. מה העניין? ואחת הנשים אמרה: על שלא התגלה לנו, כל אחד בטוח שהוא צדיק, ושאין בו שנאת חינם.

ומה ה' יתברך מבקש מאיתנו, אלא שנאהב זה את זה ונכבד זה את זה, ורבי שמעון מתמצת: אנן בחביבותא תליא מילתא.

וה' ישלח תנחומים ללבבות עגומים, קרוב ה' לשבורי לב, וירפא אותנו באהבתו. אהבה בגימטרייה 13, כמניין מידות רחמים, ונזכור ונתנחם: "כי את אשר יאהב ה' יוכיח, וכאב את בן ירצה". (משלי ג יב) – לאחר הצער הוא ירצה לרצותנו, וישלח לנו את משיח צדקנו, ובו ננוחם – אמן.