"וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית... וצויתי את ברכתי" (ויקרא כה כא)
בעוד אנחנו פוסעות לנו, שבוע אחר שבוע, צעד אחרי צעד, והלב ברעד מתרגש ונוהר לקראת הפגישה למרגלות ההר ביום המקודש, מוסרת תורתנו הקדושה ד"ש מהר סיני. שואלים חכמינו: מה עניין שמיטה אצל הר סיני? ומבארים שמצוות שמיטה מלמדת שהקב"ה הוא אדון הארץ, ואם נלך בחוקותיו ונשמור את שבת הארץ, היא תצמיח ותפריח ברכה משולשת, בהקבלה מופלאה לשבת, שהיא מקור הברכה.
והידיעה הזו, שה' הוא הזן ומפרנס, וכל מעשיי הם רק בגדר השתדלות ותו לא, מביאה לענווה ולהכנעה לפניו יתברך. וגם הר סיני זכה שתינתן עליו תורה בגלל ענוותו. מצוות שמיטה מלמדת אותנו לשמוט את הגאווה – וכך נוכל להיות ראויות להשראת השכינה. וזהו סוד גדול להגיע לשמחת חיים, כי שורש העצב הוא כשנדמה לך שהדברים לא הולכים לרצונך. אבל אם את מכירה באמת, שממילא הכל בידי שמים, לא תוכלי לכעוס, גם לא על עצמך... כי הכל עשה ה' – נגילה ונשמחה בו.
ועכשיו שנרגעת... בואי נשתעשע קצת. סיפרה לי כרמלה שנכדה בן הארבע פנה לאמו ושאל: אמא, כשיהיו לך עצבים תוכלי לאפות איתי עוגיות? ורק אז היא קלטה, למרבה המבוכה, שהיא אומרת די הרבה: אין לי עצבים...
וכשאת שואלת: מה נאכל? אין הכוונה לשאול מתוך דאגה חלילה, החיסרון הגיע כי ה' מתאווה לתפילתך, צדיקה. ומיד כשתבקשי אז "וציוויתי את ברכתי" – יושפע עלייך שפע רב בכל מיני ישועות.
סיפרה לי הרבנית מרים, שבתקופה שהחלה לעסוק בזיכוי הרבים, עבדה כמטפלת פרטית. היא לא מצאה את מקומה בשכונה החילונית בה עבדה, נשמתה כבר לא מצאה מנוח וסיפוק שם לאחר שטעמה ממתיקות העיסוק בתורה. היא מתארת שהייתה הולכת ברחובות עם עגלת התינוקת, עיניה נוטפות דמעות, מתחננת לבוראה שיחלץ אותה משם, שהיא רוצה לעבוד רק בשבילו. זמן קצר אחרי כן, באופן מפתיע ובאמצע שנה, היא פוטרה מהעבודה. לאחר כמה ניסיונות כושלים למצוא עבודה חדשה הודיע לה אחיה, שטיפל בענייני הכספים של אמה האלמנה, שמסתבר שהאם מקבלת לקראת זקנה הרבה קצבאות מכאן ומשם, והיא יכולה לשחרר עבורה משכורת נאה. ומאז היא עוסקת אך ורק בזיכוי הרבים, מתוך ידיעה ברורה שה' שמע את תפילתה ונענה ברצון, ברוחב לב, וממקור לגמרי לא צפוי.
וההפטרה של פרשת בחוקותי, המסיימת את חומש ויקרא, קוראת אלינו בפסוקים מרגשים: "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו. והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שורשיו, ולא יראה כי יבוא חם והיה עלהו רענן, ובשנת בצורת לא ידאג ולא ימיש מעשות פרי" (ירמיה טז ח).
ומתוך הפסוקים מיתמרת בעיני רוחי דמותה של רות, אמה של מלכות, שבטחה וזכתה, והגפן שנטעה בכרם ישראל הביאה לנו את נעים זמירות ישראל, שמרווה את נשמתנו ביין תהילותיו ונחמותיו: "מה תשתוחחי נפשי ומה תהמי עלי, הוחילי לאלוקים כי עוד אודנו ישועות פני ואלוקי" (מב יב).
סיפורי אמונה
שומע תפילה
בשיעור שבת שמסרתי במוסאיוף ישבה לה מאחור אם צעירה. נושא השיעור היה אמונה ובטחון בענייני פרנסה, ובסיומו היא מתקרבת, עם התינוק השמנמן והמתוק בידיה, ושואלת: איך אני יכולה לדעת מתי גבול ההשתדלות בפרנסה? ומספרת שהיא נשואה לאברך, ומשכורתה קטנטונת, במיוחד עכשיו עם התינוק, האם היא צריכה להשתדל ולהשיג עוד מקורות פרנסה? כל משתתפות השיעור המבוגרות, במקהלה אחידה, מרגיעות אותה: אין שום צורך, ה' זן ומפרנס, כל אשת אברך יכולה לכתוב אנציקלופדיה על הניסים שהתרחשו איתה. ה' שולח כשצריך. אני יודעת, היא אומרת, גם לי התרחשו נסים. "ספרי" מבקשות הנשים והיא מספרת את האירוע החביב הבא: בסמינר אחת המורות הייתה אומרת באופן קבוע: בשמים יש קופה מיוחדת לאברכים. לשם צריך לפנות כשחסר. ובכן, יום אחד היו חסרים לי בבית כחמש עשרה מצרכי מכולת. בתפילת 18, בשומע תפילה, פירטתי לה' את כולם, פשוט הגשתי לו רשימה... כעשרים דקות לאחר מכן טלפון מאבא שלי, שאומר: אני נמצא כאן בסופר ליד הבית שלכם, את צריכה משהו? הייתי כל כך מופתעת, מעולם אבא לא עשה לי קניות, והתביישתי לבקש, לא יודעת גם כמה כסף יש לו, ואמרתי בלב לה': אם כבר מסרת בידיו את השליחות, אז תאמר לו גם מה אני צריכה... אבא כנראה הרגיש במבוכתי, ופשוט עבר בין מדפי הסופר ושאל: שמפו את צריכה? מרכך כביסה? שמן זית? כל מצרך שאמר – היה ברשימה שלי. במיוחד נדהמתי כשהגיע למדף הגבינות, ולא שאל על שום גבינה אחרת אלא רק על הקוטג' שרציתי... קורנפלקס ולחם דגנים שהיו ברשימה, אבל רוח הקודש לא גילתה לו... הגיעו כשבעלי בא לאסוף את המצרכים ואבא דחף לו חמישים שקל למקרה שצריך עוד משהו...
כולנו התפעלנו מההשגחה הגלויה והמאירה – היא ביקשה מאבא, אז אבא שלה הוא שהיה השליח, וצחקנו מהרעיון המקורי של להגיש לה' רשימת מצרכים. והיא אמרה: כל כך הייתי מוטרדת מעניין ההשתדלות, בכלל לא ידעתי שיש כאן שיעור, וה' הנחה אותי לכאן, לשמוע אתכן ואת עצמי... ולהירגע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה