פרשת פנחס

"לכן אמר הנני נותן לו את בריתי שלום... ברית כהנת עולם" (במדבר כה יב)

תמיד פרשת פינחס נקראת בתקופת בין המצרים. יש קשר. עם ישראל היה נתון במצר ומצוק במקרה המצער של המדיינית, ממשה רבנו נתעלמה ההלכה, עד שפינחס ראה מה קורה ונזכר בהלכה ועשה מעשה, ובזכותו ה' פנה אלינו וחס עלינו. פינחס פורץ את המצור, והמגיפה נעצרת, ובשכרו הוא מקבל מרחבי עולם, לחיות לעולם, כי פינחס הוא אליהו.

ומלמדת אותנו תורתנו הקדושה שצרות מגיעות כשפורצים את גדרי הצניעות והקדושה. כשנופלים. והנה תקופתנו זו המוזרה, בין המיצרים שלא נגמר, מרובת נפילות: נפלה עלינו צרת הקורונה, שגררה נפילות כלכליות ורוחניות, נפלו אנשים זה על זה במירון ובקרלין, נפלו עלינו טילים,ואנשים נפלו בריצה לממ"ד... בפרשת קרח, שהייתה השנה כה עדכנית, פצתה האדמה את פיה ב'שערי צדק' (כשואלת: איפה הצדק?) ונפלו רכבים, בדיוק בשבוע בו נפלה הממשלה... ונפלנו לממשלת זדון שרוצה להפיל ולהרוס את כל היקר והקדוש לעם ישראל. ובלב כואב את שואלת: מה עלי לעשות, איך אוכל לתקן, איך אוכל להגן?

בתקופה האחרונה אני מוצאת את עצמי מקשיבה יותר ויותר לקו הצניעות, נשים צדיקות של עם ישראל מספרות על התחזקויות וקבלות שהן מקבלות על עצמן במצווה היפיפייה והחשובה כל כך – ולכן קשה כל כך. קבלות קטנות ועדינות. מספרת גננת שהחליטה לא לקרוא יותר לילדות בקול בחצר, אלא לגשת בעצמה או לשלוח ילדה אחרת שתקרא. אישה רוצה לקנות שמלה, אבל לא בטוחה שהיא עונה לגמרי על גדרי הצניעות, ומבקשת מה' שיאיר את עיניה, וכשהיא מגיעה לבנק למשוך כסף היא מגלה מודעה שהסניף נסגר לצמיתות... וכל אחת מספרת על ישועות גדולות שהיא רואה, ועל הרגשה של קרבת ה' עצומה, ידיעה ברורה שה' אוהב את הצניעות ומראה את אהבתו בגלוי ממש. ובהקשבה לסיפוריהן אני מרגישה איך נפשי מתרוננת בקרבי. כשנתחזק במצוות הצניעות, נסתיר את עצמנו, ה' יתגלה מתוך ההסתרה ויתקיים בנו "צהלי ורני יושבת ציון כי גדול בקרבך קדוש ישראל" (ישעיה יב ו).

עלה בדעתי ששלושת החודשים האחרונים של השנה מקבילים במדויק לשלבים של התשובה, כפי שמלמדים חכמינו. וידוי – זו התקופה הנוכחית, בין המיצרים, כל כך אנחנו מצטערים על מה שקרה, על קמצא ובר קמצא, קמיצת הלב ותוצאותיה ההרסניות, בוכים ומתאבלים. ואח"כ אלול – חרטה. מבקשים סליחה כל החודש... ובראש השנה ויום כיפור מקבלים קבלות לעתיד – וסר עווננו וחטאתנו תכופר – אמן.

בי"ז בתמוז בשנה שעברה הלכתי ל'בורוכוב'  לשיעור של הרב איתי בן אהרון, ושמעתי ממנו חידוש מרתק: בכל התפילה לא מוזכר שמו של אליהו הנביא, למה? אומר המדרש: "בשעה שהקב"ה גואל את ישראל, שלושה ימים קודם שיבוא משיח, בא אליהו ועומד על ההרים ואומר: בא שלום לעולם. ביום השני אומר: באה טובה לעולם וביום השלישי אומר: באה ישועה לעולם. באותה שעה מראה הקב"ה את כבודו ומלכותו לכל באי עולם, וגואל את ישראל ונגלה בראשם" – אך כל זה כאשר הגאולה תגיע בעיתה. והרי אנחנו מאמינים שמשיח יכול לבוא בכל רגע, שזוהי גאולה של אחישנה, ואז אליהו הנביא לא יוכל להקדים את המשיח, אלא יבוא איתו. ואנחנו רוצים את גאולת אחישנה, ולכן אליהו לא מוזכר בתפילה...

ועוד חידש הרב: למה אליהו הנביא עלה חי לשמים? כי היו הרבה צדיקים שהבטיחו שכאשר יפטרו לעולמם יפעלו בכל כוחם להחיש את הגאולה. אך כאשר הגיעו לשם, למנעמי גן העדן וישיבה של מעלה – שכחו מאיתנו... אבל אליהו הנביא חי וקיים, הוא איתנו, חש בצערנו, ויכול לפעול עבורנו. כשאת נמצאת בצרה, במצוק, אמרי: אליהו הנביא זכור לטוב, והוא יפעל לישועתך בקרוב...

ובזמננו רב התהפוכות מנבאת לנו הגמרא: "אין בן דוד בא עד שתתהפך כל המלכות למינות" (סנהדרין צח) – הסימנים שנתנו חכמינו לתקופת עקבתא דמשיחא מתקיימים אל מול עינינו אחד לאחד. אמנו רחל מסרה את הסימנים וזכתה ביעקב חתנה הצדיק, גם אנחנו מוכנות למסור אותם (כולל הסימן של תכלה פרוטה מן הכיס...) ולקבל בתמורה את משיח צדקנו, שיעמוד ויבשר: ענווים, הגיע זמן גאולתכם, ואם אין אתם מאמינים, ראו באורי שזרח עליכם – במהרה בימינו אמן.

סיפורי אמונה

לב בנות על אבותם

כשהתגוררנו עדיין בקטמון פגשתי יום אחד בגן השעשועים השכונתי את דינה וששת ילדיה החמודים. והיא סיפרה לי את סיפורה המדהים, איך חזרה בתשובה. אביה נפטר ארבע שנים לפני כן. היא ואחותה היו קשורות אליו מאד, והוא הלך מהן טרם זמנו. צערן היה קשה מנשוא. בימי השבעה הן השתעממו בין הנשים, והתיישבו להן במטבח בטווח שמיעה של הדרשות ודברי התורה שנאמרו לגברים. אומרת דינה: "כל דבר ששמעתי אמרתי נכון. זה יפה, זה טוב, והדברים נכנסו לליבי. בסוף השבעה הפכתי לאישה דתית... בבת אחת התחלתי לשמור את כל המצוות, הוצאתי את הילדים מבתי הספר החילוניים ורשמתי אותם לתלמודי תורה". היא מספרת שבעלה היה אמנם המום בהתחלה, אבל האור שקרן ממנה השפיע עליו וגם הוא התחזק מאד. אחותה הצעירה גם היא חזרה בתשובה שלמה ונישאה לאברך. כמה זכויות הן הוסיפו לנשמתו של אביהן, שבלכתו החזיר אותן לאביהן שבשמים.

 

פרשת בלק

"מה טבו אהליך יעקב משכנותיך ישראל" (במדבר כד ה)

אומר הזוהר הקדוש ששתי האותיות הראשונות של בלק ובלעם הן 'בלבל', שניהם רצו לבלבל את בני ישראל מאמונתם הטהורה, ושתי האותיות האחרונות הן 'עמלק' – בגימטריה ספק, להטיל ספקות ולקרר את האמונה.

ובתקופתנו המבולבלת משהו, גזירות שונות ומשונות נוחתות לפתחנו חדשים לבקרים, אומרת לנו תורתנו המתוקה: יקירה, אל תתבלבלי. "הנה כסה את עין הארץ" (כב ו) – עם ישראל מכסים את עין הארץ, מכסים את העין שמביטה במבט ארצי, ומכתירים את ה' – וה' מוכיח ומראה לנו שהוא מלכנו, ומי ישום פה לאדם, ברצונו קללות יהפכו לברכות נפלאות. הפרשה הזו כל כך מחזקת כי מרגישים בה כמה ה' אוהב אותנו.

בשנה שעברה נסעתי לקבר רחל ביום פטירתו של אור החיים הקדוש, שיחול השבוע. בין כל ספרי התהלים ראיתי לפתע את ספרו, והוא נפתח לי בדיוק בפרשה, בפסוק המרומם: "מה טבו אהליך יעקב משכנתיך ישראל, כנחלים נטיו, כגנת עלי נהר, כאהלים נטע ה', כארזים עלי מים" ומפרש אור החיים על ארבע כתות בעם ישראל. כנחלים נטיו אלו צדיקים שהולכים ממקום למקום ללמד תורה, כשמואל הנביא. כגנות עלי נהר אלו צדיקים שיושבים במקומם ובאים אליהם, כסנהדרין. כאהלים נטיו אלו הצדיקים שלומדים תורה לשמה לעצמם, להשכיל ולהבין, וכארזים עלי מים זו הכת המחזקת ידי הלומדים ומפרנסת אותם. אתן שמות לב כמה מים יש בפסוק? והוא ממשיך ואומר: "יזל מים מדליו וזרעו במים רבים". המים הם ברכה, ולכן קוראים למקום התקבצותם בריכה, חשבתן על כך פעם?

כשעלה רבי חיים בן עטר זי"ע לארץ, הקים ישיבה שנקראה כנסת ישראל. בא אליו עשיר גדול שקנה בוסתן ובו שני מעיינות שופעים, והמעיינות התייבשו. נתן לו אור החיים כוס מים לשתות, ושתה בלי ברכה. אמר לו: שתי הברכות שלא ברכת ייבשו שני מעיינות. השפע נפסק אם לא מברכים. אם תקיים: "ושאבתם מים בששון" שהם ר"ת: בברכות שתים שהכל ובורא נפשות – יחזרו המים. וכך היה, ולא עוד, אלא שהפכו להיות למים מרפאים וקנו אותם בכסף רב.

 ה' פתח אפילו לאתון פה... והורה לבלעם לברך על כורחו, ובתפילה אנחנו מבקשות שה' יפתח שפתינו, למה? רק כדי שנגיד תהילתו, ונברך אותו ואת ברואיו.

 ברוך ה' יש לנו פה - ואנחנו מדברות בו... למה שלא נאמר דברים טובים, דברים מחזקים, למה שלא נברך? באתי לבקר את נעמי חברתי, והגיעה גם דודתה הקשישה, יוכבד. נעמי סיפרה שיש לה יום נישואין היום, והדודה התחילה לברך ולא סיימה: שיהיה לכם נחת, שתראו נכדים ונינים, שתמיד יהיה לכם שלום בית, שתזכו לראות פני משיח. שמעתי אותה ואמרתי לעצמי: תלמדי, לא להתקמצן במילים טובות (במיוחד שזה לא עולה כסף...)

 וכשנברך בריכות, מעיינות, נחלים של ברכות, מים על נפשות עייפות ומבולבלות – נזכה שה' יתברך יפתח לנו נהרות שפע וברכה – אמן.

סיפורי אמונה

ברכת התפילה

בשיעור שבת במוסאיוף יושבת לה מאחור אם צעירה. נושא השיעור הוא אמונה ובטחון בענייני פרנסה, ובסיומו היא מתקרבת, עם התינוק השמנמן והמתוק בידיה, ושואלת: איך אני יכולה לדעת מתי גבול ההשתדלות בפרנסה? ומספרת שהיא נשואה לאברך, ומשכורתה קטנטונת, במיוחד עכשיו עם התינוק, האם היא צריכה להשתדל ולהשיג עוד מקורות פרנסה? כל משתתפות השיעור המבוגרות, במקהלה אחידה, מרגיעות אותה: אין שום צורך, ה' זן ומפרנס, כל אשת אברך יכולה לכתוב אנציקלופדיה על הניסים שהתרחשו איתה. ה' שולח כשצריך. אני יודעת, היא אומרת, גם לי התרחשו נסים. "ספרי" מבקשות הנשים והיא מספרת את האירוע החביב הבא: בסמינר אחת המורות הייתה אומרת באופן קבוע: בשמים יש קופה מיוחדת לאברכים. לשם צריך לפנות כשחסר. ובכן, יום אחד היו חסרים לי בבית כחמש עשרה מצרכי מכולת. בתפילת 18, בשומע תפילה, פירטתי לה' את כולם, פשוט הגשתי לו רשימה... כעשרים דקות לאחר מכן טלפון מאבא שלי, שאומר: אני נמצא כאן בסופר ליד הבית שלכם, את צריכה משהו? הייתי כל כך מופתעת, מעולם אבא לא עשה לי קניות, והתביישתי לבקש, לא יודעת גם כמה כסף יש לו, ואמרתי בלב לה': אם כבר מסרת בידיו את השליחות, אז תאמר לו גם מה אני צריכה... אבא כנראה הרגיש במבוכתי, ופשוט עבר בין מדפי הסופר ושאל: שמפו את צריכה? מרכך כביסה? שמן זית? כל מצרך שאמר – היה ברשימה שלי. במיוחד נדהמתי כשהגיע למדף הגבינות, ולא שאל על שום גבינה אחרת אלא רק על הקוטג' שרציתי... כשבעלי הגיע לאסוף את הקנייה, אבא נתן לו עוד חמישים שקל, שבהם נקנו הקורנפלקס ולחם הדגנים שרציתי ורוח הקודש לא גילתה לו...

כולנו התפעלנו מההשגחה הגלויה והמאירה – היא ביקשה מאבא, אז אבא שלה הוא שהיה השליח, וצחקנו מהרעיון המקורי של להגיש לה' רשימת מצרכים. והיא אמרה: כל כך הייתי מוטרדת מעניין ההשתדלות, בכלל לא ידעתי שמתקיים כאן שיעור, וה' הנחה אותי לכאן, לשמוע אתכן ואת עצמי... ולהירגע.

 

פרשת קרח

 

"והנה פרח מטה אהרן לבית לוי ויצא פרח..." (במדבר יז כג)

הגיע תמוז, תתחילי לזוז... כי זמני תשובה ממשמשים ובאים. ובפתחו של החודש ניצב יוסף הצדיק, נשמתו היפיפייה מאירה את דרכנו: כן, את יכולה למחול ולסלוח, גם לקרובים ביותר, גם לפגיעות קשות, גם אני וויתרתי לחלוטין על נטירת טינה לאחיי, ולהיפך, דרשתי בטובתם, ויצא מזה רק טוב.

את מידת הוותרנות ירש יוסף מאמו רחל, שוויתרה על החתן שלה, על הצדיק המיוחד שלה, כדי שאחותה לא תיכלם. וכשאת מצליחה לוותר ה' יאמר לך: מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך. על שלום ה' משלם.

ואת תולדותיה המרות של מחלוקת טעמנו כולנו בשנה המרה שעוברת עלינו. ה"פלא יועץ" כותב בערך 'מחלוקת': (המילה מחלוקת נשמעת לנו קצת רחוקה, אפשר לתרגם אותה לעברית פשוטה: ריב. אולי אני לא בעלת מחלוקת, אבל כן יוצא לי לריב לפעמים...) "ידוע עד כמה שנואה המחלוקת, וכמה צריך האדם להתחזק בעוז ותעצומות להתרחק ולברוח ממנה כבורח מן המוות. והנה, מי שלא בא לידו לעשות מחלוקת אל יתהלל, כי אם בזאת יתהלל המתהלל כאשר יהיה לו סיבה גדולה לעשות מחלוקת, כיוון שחוטאים כנגדו בגופו או בממונו או בכבודו, ואעפ"כ הוא מן הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, ועליהם הכתוב אומר: ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. וידוע מה שפירשו הפסוק תולה ארץ על בלימה – שאין העולם מתקיים אלא על מי שבולם פיו בשעת מריבה. וכשם שנאמר בקש שלום ורודפהו כך נאמר הרחק מן המחלוקת, וברח לך ממנה כבורח מן האש, כי אש היא עד אבדון תאכל".

והפרשה מלמדת על כוחה של אישה, שיכולה להרוס – כאשת קרח, ולצאת קרחת מכל הכיוונים, או לבנות, כאשתו של און בן פלת, שבדברים שאמרה לו: מה לך להשתתף במחלוקת, מה ישנה לגביך אם משה המנהיג או קרח? – אין בהם לכשלעצמם חכמה מיוחדת, אלא החכמה היא לשמור על קור רוח ושכל ישר כשהרוחות והיצרים מתלהטים.

כשיש שלום – הכול פורח: "והנה פרח מטה אהרון". אני נזכרת בניסוי שעשו עם צמחים. ליד עציץ דיברו מילים קשות – והוא נבל, ולעציץ שני אמרו מילות חיבה – והוא שגשג. איך אוכל למחול לפלונית שביזתה אותי, לאלמונית שקיפחה את פרנסתי, לפלמונית שהרסה לי את השידוך? רק אם אתחזק באמונה שכל המאורעות האלו נעשו על ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו, והם לטובתי הנצחית, אף שלעיניי נראים כרעים – אוכל לגייס תעצומות נפש ולעבור את משברי החיים בשלום.

וכך מסביר לנו ספר 'החינוך': "שידע האדם ויתן אל לבו כי כל אשר יקרהו מטוב ועד רע, הוא סיבה שתבוא עליו מאת ה' ברוך הוא. ומיד האדם מיד איש אחיו לא יהיה דבר בלתי רצון ה' ברוך הוא. על כן כשיצערהו או יכאיבו אדם, ידע בנפשו כי עוונותיו גרמו, וה' יתברך גזר עליו בכך, ולא ישית מחשבותיו לנקום ממנו כי לא הוא סיבת רעתו, כי העוון הוא המסובב, וכמו שאמר דוד עליו השלום הניחו לו ויקלל כי אמר לו ה'" (מצוה רמא).

והמדרש (בר"ר וישב) אומר לנו לגבי יוסף הצדיק ואחיו שבטי י-ה: "...כשרצית נתת בליבם לאהוב, וכשרצית נתת בלבם לשנוא". וצדיקים כך היא דרכם, לדעת שאהבה או שנאה שמראים כלפיו, הקב"ה נתן בליבם. ושמעתי רעיון חסידי מבריק על הפסוק: "צדיק ה' בכל דרכיו". מיהו צדיק? שה' בכל דרכיו.

סיפרה שולמית: באתי לבקר את הוריי, נקשתי בדלת, היה שקט מוזר. כשפתחו שאלתי את אבא: מה זה השקט הזה? והוא אמר: אני ואימא רבים בשקט... ואמי אמרה: הוא רב ואני בשקט... אומרת שולמית: פשוט בלתי אפשרי לריב עם אימא שלי. היא לא משתפת פעולה. בשביל לריב צריך שניים. אם את אומרת: אני לא רבה, אז כל החשק ילך גם לו...

יהי רצון שנזכה להרבות שלום, להחליק מחלוקות, לא להיות צודקות אלא צדיקות... – אמן.

סיפורי אמונה

שלום על ישראל

התקשרה אלי רחל, שמקשיבה לשיעור השבועי שאני מקליטה ל"קול הלשון" ("כתר יתנו לך" – שלוחה 32) וסיפרה: לאבא שלי יש אחות, ושרר ביניהם סכסוך עתיק יומין, שאף אחד כבר לא זכר על מה הוא ולמה, אבל הם לא דיברו שנים ארוכות, ותמיד הייתה בעיה במפגשים משפחתיים, מי יגיע ומי לא. לפני חתונה אחת החלטתי בליבי שאעשה הכול כדי להחזיר את השלום על כנו. נסעתי לדודה, דיברתי איתה, דיברתי עם אבא – והצלחתי – ולחתונה הגיעו שניהם וישבו סביב שולחן אחד – כאילו לא היו בעיות מעולם.

לאחר שנולדו לי שני בנים, רציתי מאד להמשיך ללדת אבל לא נפקדתי במשך שנים מספר. מייד לאחר אותה חתונת פיוס – ה' ראה בעוניי, נפקדתי וילדתי עוד בן. כשהילד נולד נתתי לו את השם שכל כך רציתי מאז ומעולם – שלום. ובעלי הוסיף לו את השם ישראל – ורק אחרי הברית נפל לי האסימון שהברכה של הילד הזה הגיעה בעקבות השלום על ישראל שערכתי במשפחה – וה' דאג שנדע על כך דרך השמות שנתנו לבננו – לכאורה ללא כל קשר.